למצוקה הרגשית של הילדים במלחמה יש ביטויים רבים ויש לה פנים ושמות. אורלי גבישי סוטו מקיבוץ חניתה, אמא לשלוש בנות: שני בת 10, שירה בת 14 וליה בת 17. כולן חוות את עול המלחמה על בשרן. "יש המון פחדים. הקטנה מתעוררת בלילה בבכי ומספרת שהיא פוחדת שיחטפו אותה, גם כמעט חצי שנה אחרי", מספרת אורלי. בנותיה הגדולות רוצות לשוב הביתה לקיבוץ, אבל לה אין תשובות עבורן.
קרוב ל-76 אחוזים מההורים מדווחים שלפחות אחד מילדיהם סובל ממצוקה רגשית ו-54 אחוזים סובלים מחרדה. כך עולה מסקר שביצעו איגוד רופאי הילדים ועמותת גושן. מהנתונים עולה שגם חודשים לאחר תחילת המלחמה שיעורי המצוקה גבוהים במיוחד ולא רושמים דעיכה משמעותית.
עוד עולה מנתוני המחקר שבוצע בקרב 202 זוגות הורים לילדים עד גיל 12, שכ-30 אחוזים מההורים חשים "מצוקה רגשית גבוהה וחרדה". רק 14 אחוזים פנו לתמיכה נפשית בעקבות המצב.
פרופ' צחי גרוסמןצילום: שאול גולןלדברי פרופ' צחי גרוסמן, יו"ר האיגוד לרפואת ילדים, "השפעת המלחמה על הנפש ממשיכה להיות מורגשת ברחבי הארץ וככל שתטופל מהר תצרוך פחות משאבים ותמנע נזק ארוך טווח. רופאי הילדים נמצאים בקו הראשון של חזית בריאות הנפש. השקעת המדינה במערך בריאות הנפש והדרכות לרופאי הילדים למתן מענה ראשוני ומדויק אינה סובלת דיחוי. שיפור מערכות התמיכה הן להורים והן לילדים ולילדות הוא צורך חיוני בימי המלחמה ואחריה. יש להמשיך ולקדם תוכנית חירום לאומית בתחום בריאות הנפש של ילדים וילדות ולחזק את המערכת הציבורית כך שתוכל לתת מענים הולמים למצוקה הניכרת. זה בנפשנו ובנפשם של ילדינו".
אורלי גבישי סוטו: "ב-7 באוקטובר התפכחנו מהאשליה שמישהו שומר עלינו. ההורים מפחדים והילדים מפחדים ואנחנו לא יודעים מה יהיה. אנחנו כמעט חצי שנה עקורים מהבית, פליטים בארצנו"
פרופ' איתן כרם, יו"ר עמותת "גושן", ולשעבר מנהל אגף הילדים בהדסה, הוסיף כי "גם לאחר חמישה חודשים של מלחמה, החרדה לא חולפת ומחייבת התערבות מהירה של המדינה. רמת המצוקה הגבוהה בהיקף רחב של האוכלוסייה מצריכה הכשרה של הרפואה הראשונית בקהילה למתן מענה מיידי. סיימנו לאחרונה בשיתוף משרד הבריאות וקופות החולים, את הקורס 'רפואה מודעת טראומה' לרופאי ילדים. כדי לסייע במענה ראשוני לילדים ולהוריהם אנו ממשיכים בהכשרות שלנו לרופאי ילדים ומשפחה ולאחיות טיפת חלב בבריאות הנפש תוך מתן דגש להדרכה להתמודדות עם טראומה, חרדה ומצוקה".
פרופ' איתן כרםצילום: אילן בשורבחלק מהמדדים נרשמה ירידה בין נתוני המחקר הקודם שנערך בשבוע החמישי למלחמה לעומת נתוני המחקר הנוכחי שבדק את מצבם בשבוע ה-13. עם זאת, שיעור המתמודדים עם מצוקות רגשיות נותר גבוה.
"אין לנו אופק ואין לנו בית"
אורלי גבישי סוטו מקיבוץ חניתה חוותה כילדה את מלחמת לבנון הראשונה, וכעת היא מתמודדת עם המצוקות של בנותיה. המשפחה התגלגלה בין כמה מקומות עד שהגיעה לקיבוץ עין חרוד, שם היא שוהה עד עכשיו - כמעט חצי שנה מאז פרוץ המלחמה: "הילדות במצב קשה מאוד. הגדולה שלי בכיתה י"ב והיא גם עם צרכים מיוחדים. היינו חייבים קודם כל למצוא מסגרת שמתאימה לה כדי שתוכל לעשות אתה בגרויות שלה. לכן התפשרנו על צורת החיים שלנו. אנחנו גרות בדירת 18 מ"ר כעת – וכל זה כשבעלי במילואים מתחילת המלחמה. לאמצעית קשה מאוד כי ניתקו אותה מכל החברים שלה. כל מערך התמיכה התפורר וזה מקשה מאוד".
עוד היא מספרת: "הקטנה מתעוררת בלילה בבכי ומספרת שהיא פוחדת שיחטפו אותה, גם כמעט חצי שנה אחרי. אני לא נותנת להן לראות חדשות. עד היום היא בחרדות שיחטפו אותה ושאין לה בית. הילדות הגדולות יותר מאוד רוצות לחזור הביתה, אך מבינות שהמצב מסוכן. הן שואלות אותי מה יהיה ואין לי תשובות בשבילן. אי לי אפשרות לתת להן את הביטחון המינימלי של מה הולך להיות עוד חודש.
"לחיות בתנאים כאלו ובצפיפות כזו, כשהן ילדות בגיל ההתבגרות וזקוקות לפרטיות שלהן, זה גורם להרבה חיכוכים והן גם דואגות לבית שלהן. הן שואלות האם נחזור לבית שלנו ואני בעצמי לא יודעת. אצל הגדולות אני רואה התפרצויות זעם והרבה מאוד כעסים. מה שאני שומעת מילדים של חברים זו מצוקה מאוד גדולה כי אין לנו שום אופק ואין לנו בית. ב-7 באוקטובר התפכחנו מהאשליה שמישהו שומר עלינו. ההורים מפחדים והילדים מפחדים ואנחנו לא יודעים מה יהיה. אנחנו כמעט חצי שנה עקורים מהבית, פליטים בארצנו, וזה לא מעניין אף אחד. אני מפחדת שהטראומות שלי ממלחמת לבנון הראשונה יעברו לילדות שלי".
עוד באותו נושא:
